ארבעת מנגנוני ההגנה
רות חוצנר כתבה ספר מלא הגיגים אותו כינתה "יריד השעשועים של שיריי", מה שתפס את עיניי הוא השם של הספר "כשאני מדברת ואתה עונה זה מפריע לדיאלוג ביננו", בכל פעם שעיניי פוגשות את הספר, עולה בי גיחוך. זה מצחיק אותי.
דיאלוג הוא בעצם מפגש בין שני אנשים ויותר, שבו מכוונים הצדדים לקבל תגובה מהצד האחר, הדיאלוג כרוך בהבנה הדדית ומתבטא בדרך של הסכמה או בדרך של התנגדות מנומקת. כך שדיאלוג זה לא "תשתוק כי אני מדברת".
בדיאלוג אנחנו "פוגשים" את האחר בתוכנו. כלומר, מוצאים בתוכנו ייצוגים של האדם מולנו בין אם אנחנו אוהבים את הייצוגים ובין אם לא: מה זה עושה לי שהוא מעשן? מה בתכונות שלי דומה לתכונות שלו? איך הדיבור המהיר שלו גורם לי להתרגז? רמז: הכל בתוכי...
רק כך נוכל להתייחס אל האחר באופן שווה. רק כך נוכל להבין ולהקשיב באמת. אחרת, אנחנו נהפוך את האדם מולנו לאדם "ההוא".... "המעצבן ההוא מהבנק" "החוצפן ההוא שעקף אותי בתור" וכו'...
במידה שהמרחב הדיאלוגי "מתלכלך", מופיעים יחסים לא מתחשבים, יחסים שלא פנויים לפגוש את האחר, להבין, להקשיב, להבחין מה חשוב לאחר ומה הוא צריך.
לרוע המזל, כשאין דיאלוג מתחילות דרמות השליטה, שהן מתארות ארבעה מנגנוני הגנה שמאפשרים לנו בני האדם להשתמש במניפולציות שונות כאשר אנחנו מרגישים שקיים איום כלפי השלמות הפנימית שלנו, כשאנחנו חווים סכנה כלפי תחושת הערך ו/או הקיום שלנו.
חברה טובה שיתפה אותי, שהיא "תפסה" את חברה שלה מהלימודים משקרת לה, ברגע שהשקר נחשף היא כל כך נפגעה וכעסה שהחלה לצעוק עליה. היא נזכרה כמה השקרים היו שכיחים בילדותה בכל מקום, השקרים היו כלי נגדה וגם עבורה, כולם שיקרו סביבה וגם היא שיקרה כדי להשיג מטרות. השקר הפך להיות כלי לצורך צמיחה והתקדמות. אבל הפעם היא הרגישה כל כך מרומה כי במשך חודש החברה הסתירה ממנה את האמת. תחושת הערך שלה נפגעה והיא באופן הישרדותי פנתה לאחד ממנגנוני ההגנה שטמונים בה.
ארבעת מנגנוני ההגנה של בני האדם:
מבקר
תוצאה של פגיעה בתחושת הערך. מבקרים מעניקים תשובת התנהגותית של הפחתת האחר כדי שתיווצר אצלם תחושת עליונות. הם יחפשו דרכים להפליל את האחר ולחשוף כישלונות וחולשות שלהם. הם משתמשים בציניות, ספקנות, עוקצנות, ביקורת.
מהגיגיו: "היית מת להיות חצי ממני", "אני הייתי פה לפני כולכם", גלגול עיניים, תנועת ביטול עם היד ועוד.
מרוחק
תוצאה של פגיעה בתחושת הערך. מרוחקים מצמצמים קשריהם עם הסביבה עד כמה שאפשר. כלואים בעולמם עם מאבקיהם הבלתי פתורים, עם פחדיהם וספקותיהם. שומרים על מרחק מאנשים הכופים את רצונם או מפקפקים בהחלטותיהם. הם משוכנעים שהם צריכים לעשות הכל לבד, לכן אינם מבקשים עזרה, זקוקים למרחב מחיה גדול ונמנעים לעיתים ליטול על עצמם התחייבויות. התנהגותם נעה בין אדישות לאי שיתוף פעולה, התנשאות, דחייה, התנגדות וחמקנות. הם עשויים פשוט להיעלם.
מהגיגיו: "", "". שתיקות רועמות.
תוקפן
תוצאה של תחושת איום קיומי וחוסר אונים. תוקפנים מאלצים את כולם להקשיב להם באמצעות כפייה, קולניות, כוח פיזי, איומים והתפרצויות. בחברתם כולם בחרדה ומתח שמא יעשו או יגידו משהו שיעורר את כעסם. תוקפנים מנחיתים פקודות, דיבורם בלתי פוסק, הם חסרי גמישות, סרקסטיים, ועשויים להיות אלימים.
מהגיגיו: "אם אתה לא תסתום אני ...", "כדאי לך מהר לסיים מה שאמרתי".
קורבן
תוצאה של תחושת איום קיומי וחוסר אונים. הקורבן מאשים את הסביבה, אין לו כוח להתעמת, הוא פסימי, המשפט השגור בפיו הוא "כן.. אבל...", הוא פגיע, מרגיש מנוצל, מתגונן, מתנצל, כועס שמתייחסים אליו כאל מובן מאליו.
מהגיגיו: "תמיד עושים לי את זה", "לא צריך אל תקראו לי, תסתדרו בלעדיי".
לכל אדם יש מנגנון שהוא יותר דומיננטי, בהחלט יכולים לשרת את אותו אדם כמה מנגנוני הגנה. הרעיון כאן הוא לזהות איזה מנגנון יותר דומיננטי ומתי או מה גורם למנגנון להתעורר...
אני גיליתי שסגנון ההגנה הדומיננטי שלי הוא המרוחק, כשאני נעלבת-מתרחקת, כועסת-מתרחקת וכו'...
מכאן אני יכולה לפתח את המודעות לרגעים בהם אני נכנסת למצב ה"מרוחק" ובשבוע הבא אעניק לכם כלים פרקטיים להתמודדות עם דרמות השליטה הללו.
תרגול השבוע- איזה מנגנון דומיננטי מתעורר אצלך במצבים שונים?