ההשפעה של חוסר אונים נרכש
אתמול בקבוצת בנות חברתית, קראתי את השיתוף של נטלי המקסימה, ולא יכולתי להישאר אדישה, היא חשפה בכנות רבה את סיפור הזוגיות האלימה שחוותה, היא תיארה השפלות, רכושנות, אלימות על כל גווניה ובמיוחד את הפחד . כל כך הרבה פחד.
אבל זה פחד שלא התחיל כשהכירה את בן זוגה וזה מה שחשוב לי להדגיש.
הפחד התחיל עוד לפני כן בילדות "גדלתי בבית פרימיטיבי, קווקזי, הטוען שלגבר הכל מותר ולאישה לא!!" היא הוסיפה שהייתה ילדה מוכה ובהמשך כשבגרה רצתה ללמוד לפסיכומטרי "אבל אמא שלי ז"ל לא נתנה לי לעשות פסיכומטרי וחיתנה אותי עם גבר אלים, אכזרי שכזה. אני לא מאשימה את אמא שלי כיום ומבינה שהיו לה כוונות טובות ואהבה אותי בדרך שלה."
נטלי באמת כבר לא מאשימה אף אחד, ואולי חלק בתוכנו שקורא את דבריה לא מבין מדוע לא זעקה, מדוע לא אמרה דיי, מדוע לא ברחה, מדוע נכנעה.
התשובה היא שהרבה אנשים מפתחים כבר בילדות חוסר אונים נרכש בעקבות חוויות מרובות של חוסר שליטה, חוויות בהן הילד למד שהוא לא יכול לשנות כלום, הוא למד להאמין מגיל צעיר שאין לו השפעה והוא נכנע לקבל את המצב.
ממש כמו הפיל שמורגל מהיותו גור להיות קשור לחבל, כשהוא גדל והופך לפיל בוגר ועצום הוא עדיין מאמין שהחבל כובל אותו ואין לו סיכוי להשתחרר ממנו.
אבל נטלי הצליחה ובענק. היא השתחררה מהכבלים של הזוגיות הזו והחלה לטפל בעצמה. היא הפכה להיות מטפלת בעצמה ממש כפי שחלמה בילדותה. היום היא עוזרת לנשים אחרות.
אם משהו סוגר (=סורג) עלינו או כובל אותנו - לא יעזור לקרוא עליו תגר או להתגרות בו או לזלזל בו (כמו בסיפורה של שירה איסאקוב), אלא פשוט להשתחרר ממנו.
בקליניקה שלי אני עובדת עם נשים על פיתוח חוסן נפשי וכמובן על פריצת המחסומים והפחדים וריפוי הכאב. באופן כזה שהעבר לא ינהל אותן בהווה. לא בשום מערכת יחסים, ולא יהווה מכשול בינן לבין החלומות והשאיפות שלהן.
"לא כל מי שלועג לכבלים גם משתחרר מהם"(יהודית קציר)
