לאיזו קבוצה עדיף להשתייך?
הסופר וויליאם וורד אמר: "הפסימיסטים מתלוננים על הרוח, האופטימיסטים מחכים שהיא תשתנה, הריאליסטים משנים את כיוון המפרש".
מה קורה בעת קושי מתמשך בחיים?
אנחנו מהמתלוננים? מהמחכים? או מאלו שמשנים כיוון? איך זה אצלך?...
מעט לאחר הסגר הראשון פנתה אלי אישה צעירה שביקשה שינוי בתחום המשפחתי בחייה. היא הייתה לאחר התאוששות מניתוח קשה ולא רצתה לחזור לעבודה, מאחר ועדיין גרה עם הוריה, החלה לקבל "על הראש" על כך שאינה עובדת לפרנסתה. היא גם אמרה לי שלדעתה כבר לא ירצו לשבץ אותה במקום עבודתה כי סירבה לחזור למשרה מלאה. בתהליך עבדנו על בטחון, ביטוי עצמי ואמונה עצמית, נתתי לה כמה משימות שיובילו אותה להשיג את המטרה שלה, וחודש לפני הסגר השני היא כבר קיבלה תפקיד. היא כבר הרגישה יותר טוב והתפקיד החדש מצא חן בעיניה.
במקרה אחר, בזמן הסגר השני, קיבלתי פנייה בהולה מבחורה באותו גיל, היא תיארה מצבים חברתיים קשים בהם היא נתקפת חרדות, היא דיברה על "דריכות" במצבים כאלה והתקשתה לתפקד, היא הגיעה לשתי הפגישות הראשונות שהיו בהן גם דמעות לאור התעמרות מתמשכת שעברה בילדות, קבענו להעמיק בנושא ולשחרר אותה מהחרדות החברתיות, אך לאחר מכן היא ביטלה כל פגישה שקבענו.
עכשיו, איך הציטוט בראש הפוסט קשור לשני המקרים?
במקרה הראשון, הגיעה אישה ששינתה את כיוון המפרש... היא נטלה אחריות מעשית להצלחת המפגשים, ידעה שהשגת המטרות שלה תלויה בה, בכנות, בפתיחות, ועם רצון אמתי לחולל שינוי בחיים.
במקרה השני, הגיעה אישה שחיה בהמתנה וקיוותה ש"תכף זה יעבור", הפחד מלפגוש את הכאב כל כך איים עליה, שהיא לא הייתה מסוגלת להתחייב לאף פגישה שקבעה.
הצלחה בתהליך תלויה לא רק במאמן אלא גם במתאמן, במידה בה הוא מביא את עצמו לקליניקה (גם פיזית אבל לא רק), במידת הפתיחות, בנטילת האחריות המעשית להשגת המטרות.
זה כרוך בתזוזה, כי עמידה במקום לא מחוללת שינוי.
נכון, נדרש אומץ לגעת בכאב, אבל זאת טעות גדולה לעצור תהליך, זאת טעות גדולה גם לא להתחיל ולהישאר במשך שנים עם שק כבד של כאב.
מה שכל כך מיוחד בטכניקות הטיפול של NLP הוא שאין צורך "להתפלש בבוץ", אין צורך "לחפור בפצע", הרבה פעמים מספיק רק להכיר ברגש שהיה שם, באירוע הקשה... כל כך פשוט וכל כך משמעותי ומשנה חיים.
בתמונה: יצאתי לנשום ולהיטען קצת בשמש בסגר השלישי, זה מעצים ריאליסטיות :)
