ערוץ פתוח ביחסים
היום לפני שנתיים נפטרה רונה רמון ממחלת הסרטן. היא עברה כל כך הרבה אסונות והפכה לאישה ומרצה מעוררת השראה.
שמעתי אותה מדברת בראיון עם יורם יובל והמשפטים המרגשים שלה מהדהדים לי בראש כאמא:
"במשך השנים הבנתי שהאושר הוא לא אותם רגעי שיא של שמחה, אלא אותם רגעי שיא שיש בהם איכות אחרת. הדוגמה שעולה לי בראש היא דווקא שיחה מאוד עצובה וקשה עם אחד מבניי. הוא שיתף אותי בצער שלו, אפילו בהאשמה. אני כמובן בכיתי וכאבתי את כאבו ואת הכאב שלי כאם, אבל אז חשתי ברגע הזה משהו אחר, אמרתי לו – אני ממש מאושרת עכשיו. הוא כמובן לא הבין איך אני אומרת שאני מאושרת כשאני מנופחת מדמעות ומבכי, אבל כשילד בן 19 בא ויושב מולי, כשהבן שלי יכול להרגיש מספיק בטוח לפתוח את הכאב הכל כך גדול, זה רגע שהוא מאושר. כי יחסים כאלה ופתיחות כזאת לא קיימים בין כל הורה וילד, ולכן הרגשתי את האושר. אושר שאינו תלוי רגשות, אלא בעצם איכות הרגע שיש בה חיבור, כנות, אמת וביטחון אחד בשני. אלה רגעים מאושרים בעיניי. אז לא איבדתי את שמחת החיים, אני מקבלת אותה בדרכים אחרת".
יהי זכרה של רונה ברוך.
הדברים האלו גורמים לי לחשוב איך אני כאמא יכולה לשמור על ערוץ פתוח עם הילדים שלי ולדעת שתמיד הם יסמכו עלי וישתפו אותי, בטוב וגם במה שלא.
מי לדעתכם יותר פתוחים ומשתפים: בנות או בנים? מתבגרות או מתבגרים? מרגישים גם שבגיל מסוים זה מתרופף ואחרי הצבא ההורים חוזרים להיות עוגן להתייעצות?
מסקרן.
בתמונה: אני עם אופק ואוהד ש"שמחים" לעשות איתי סלפי בדרך לגלידה ביום חמים.
