תרגיל מצמיח לטו' בשבט
אני זוכרת איך לפני 6 שנים עברתי קורס הכשרה באימון, אחד מהתרגילים הראשונים שקיבלנו, היה לבקש משלושה אנשים שמכירים אותנו לענות על כמה שאלות בנוגע אלינו, בחרתי באמא שלי, באחי הגדול, ובחברה.
האמת היא שכל התשובות שקיבלתי מהם שימחו אותי, חלק מהתשובות אפילו הפתיעו אותי, לטובה.
לתרגיל הזה יש הרבה יתרונות, כמו להראות לאדם שיש דברים שאחרים יודעים עליו אך הוא היה "עיוור" לכך, כמו למשל, חברה שכתבה שאני יסודית בכל מה שאני עושה...
אז זה רעיון מעולה ובכל זאת, למה לא לתת לבנאדם לשבת ולענות על השאלות לגבי עצמו? לכתוב על עצמו דברים טובים?
הבעיה היא שכתיבה על עצמינו נתפסת כשחצנות ("אין הנחתום מעיד על עיסתו") ובד בבד זה סוג של הערכה עצמית שהיא בעצם בהגדרתה קביעה משוערת של ערך או מידה ולכן היא סוג של השוואה, השוואה של עצמי לעומת רף מסוים, לתת לעצמי "ניקוד" - זה יוצר התנגדות.
בכיתה של הבן שלי בסוף כיתה ו' בין סגר לסגר, נתבקש כל ילד לעמוד עם הגב אל הלוח, וילדים אחרים באו וכתבו "סביבו" על הלוח מחמאות, תכונות וחוזקות שהם משייכים לו. זה תרגיל מעצים. מה אם היו מבקשים מכל ילד לכתוב על עצמו מהן חוזקותיו? כמה התנגדויות היו עולות?
עכשיו אני מציעה לכן אתגר, לשבת ולכתוב על עצמכן על גבי דף שלם כמה דברים טובים, בתוך הקצב הזה של החיים, ובמיוחד בתקופה הזו של מתח ולחץ וחדשות לא מעודדות, לעצור ולהעלות על דף כמה מעלות שלכן, בפן האישי, ההורי, החברתי, הזוגי, המקצועי וכו'...
התרגיל הזה הוא מטעין כוחות עצמי.
מה דעתך?
אני אומרת לעצמי דבר כזה: איפה שיש בי התנגדות, זה בדיוק המקום שאני נמצאת בו ב"אזור הנוחות".
יש התנגדות? יש עבודה. יש עבודה? יש רווחים.
