כשהייתי קטנה אולי בת 8 זוכרת פעם אחת מיוחדת שאמא אמרה לי בבוקר שסבתא תבוא להכין לי תה
והלכה לעבודה...
וסבתא באה והיא הכינה לי
את התה המתוק המפנק שלה וכשאמרה שהיא הולכת ביקשתי ממנה להישאר עוד קצת והיא הביאה כיסא ישבה לידי לצד המיטה שלי ויחד שתקנו שעה בערך כשהיא לידי עוטפת אותי בחום הנוכחות שלה.
היא הקדישה לי מזמנה. זה היה כל כך מנחם וצבע את תחושת הלבדות הריקה.
עד כמה אנחנו שם בשביל אחרים? נוכחים? רואים? אמפתיים?
ועד כמה אנחנו מרשים לעצמנו להתרפק? לבקש? לקבל?
לזכרה של סבתא שלי האהובה כבר 30 ימים של געגועים.